ראש השנה מסע קסום ומרתק אל עבר עתיק ובלתי נודע 

אדם הראשון עשה תשובה בראש השנה
ראש השנה הראשון
היה זה ביום השישי לבריאת העולם, בראש השנה הראשון (א' תשרי). ה' פנה למלאכים ואמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כביכול, בורא העולם התייעץ בהם אודות בריאת האדם.
חמש שעות נמשכה בריאת האדם:
בשעה הראשונה אסף הקדוש ברוך הוא עפר מכל קצוות תבל וקיבצו למקום אחד.
בשעה השניה הוריד ה' גשם, אשר הרטיב את העפר, ולש מן האדמה הלחה דמות גוף.
בשעה השלישית צר הקדוש ברוך הוא צורה לאדם, ידיים, רגליים ועוד.
בשעה הרביעית נפח בו נשמה.
בשעה החמישית הקימו על רגליו ופקח את עיניו.
האדם הראשון ראה את הכל ואמר בקול פליאה: "מה רבו מעשיך ה'!"
בשעה השישית, פנו המלאכים אל הקדוש ברוך הוא ושאלו: "מה אנוש כי תזכרנו?" - מהו ערכו של האדם?
ענה להם ה': "אוכיח לכם, כי חכמתו של האדם עולה על חכמתכם".
מיד העביר ה' את כל הבהמות, החיות והעופות לפני המלאכים ואמר: "התאימו שמות לכל היצורים הללו!" על השמות היה להתאים למהות החיות.
המלאכים לא מצאו שמות מתאימים.
קרא ה' לאדם, וציוה עליו לתת שמות לבעלי החיים. ואכן, האדם הצליח להתאים להם שמות. הוא נתן לכל אחד מבעלי החיים את השם המתאים לו לפי שורשו ועניינו.
"ומה יהיה שמך?" - שאלו הבורא.
"אדם!" - ענה - "כי מן האדמה נוצרתי".
"ומה שם יקרא לי?" - הוסיף הבורא ושאל.
"א-ד-נ-י!" - השיב אדם, ואף הטעים את סיבת השם: "כי אתה הוא אדון הכל, אדונם של כל ברואי העולם".
בשעה השביעית נתן ה' לאדם עזר כנגדו - את חוה אשתו, ובשעה השמינית נולד להם בנם הבכור - קין, ועמו תאומה.
האדם הראשון זכה לתפקיד חשוב מאת הבורא:
ה' הכניסו לגן העדן והועידו לשמור על הגן, בו היה שפע רב של עצי פרי יפים למראה וטובים למאכל. כל מה שהיה בגן, עמד מוכן לרשותו של האדם, פרט לשני עצים - עץ החיים ועץ הדעת - אשר גדלו באמצע הגן.
שני העצים הללו, שהיו יפי מראה ותאווה לעינים, לא נועדו לאכילה, ועל האדם נאסר לטעום מהם.
בשעה התשיעית קיבל האדם את הציווי: "מכל עץ הגן אכול תאכל... מעץ הדעת לא תאכל ממנו... כי ביום אכלך ממנו מות תמות!"
בשעה העשירית נטפל הנחש לחוה ופיתה אותה לגעת בעץ הדעת, ואף נתן לה לטעום מן הפרי...
מכיון שחוה חטאה - החטיאה גם את בעלה אדם, ואף הוא טעם מעץ הדעת.
האדם הראשון עבר בשעה זו על מצוות ה', חטא בחטא חמור, ונאלץ לשאת בעונש: הוא התחייב מיתה.
בשעה האחת עשרה ישב ה' למשפט כדי לדון בחטאו של יציר כפיו ובעונש אשר יקבל.
מידת הדין תבעה לתת לו את המגיע לו - להמיתו בו ביום.
אך אדם הכיר בחטאו וביקש רחמים מלפני הבורא שיחון אותו.
באותה שעה נתלבש הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים, וקיבל את תשובתו של אדם.
אמנם נגזרה הגזירה, והוא נתחייב במיתה, אך מכיון שיומו של הקדוש ברוך הוא ארוך הוא, ככתוב בפסוק: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", ניתנו לאדם אלף שנות חיים, אשר בעיני ה' הם כיום אחד (אדם חי תשע מאות ושלושים שנה. שכן שבעים שנה משנות חייו נתן לדוד המלך).
כל זה היה ביום ראש השנה, בו נברא האדם, ואז אמר ה' לאדם:
"משעה זו תהיה לסמל ודוגמא לבניך ולדורות הבאים עד עולם. כמו שיום זה היה יום הדין שלך, כך יהיה לדורות העתידים לבוא - ביום הזה מדי שנה בשנה ישב ה' על כס המשפט וידון בדין צדק את כל באי עולמו".
כשם שאדם הראשון חזר בתשובה וביקש רחמים על עצמו, וה' קיבלו וכיפר לו, כך בכל שנה ושנה מצפה ה' לתשובת בניו, שיעזבו את דרך הרשע ויעוררו את מידת הרחמים לחוננם, לרחמם ולדונם לחיים.

תשובתו של קין
ראש השנה שנת מ' לבריאת העולם
בראש השנה החליטו שני האחים קין והבל, בני אדם הראשון - להקריב מנחה לפני ה'. ביום זה מלאו לקין ארבעים שנה.
עם שחר עלו האחים לפסגת הר גבוה והקריבו שם איש איש את קרבנו לפני ה'.
קין היה עובד אדמה, והביא מנחה לה' מפרי האדמה, מן התבואה הדלה שביבולו.
הבל היה רועה צאן, והביא מבכורי הצאן לפני ה', מן המפוטמים והמובחרים שבעדריו.
ראה הבורא את מנחתו של הבל ואת לבו הנכנע לפניו - וקיבל אותה.
קרבנו של קין לא התקבל לפני ה'.
"וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ה').
התמלא קין בקנאה על אחיו וביקש את רעתו.
כשהבל הבין את זדון לבו של אחיו, כבר היתה הצרה קרובה מאד. קין הפילו ארצה וחבט בו בעוז, אך הבל שגיבור היה, הצליח להכניע את קין.
כאשר היתה ידו של הבל על העליונה, פתח קין והתחנן לפני אחיו בדברי פיוס, שעתה מתחרט הוא על מעשהו, וגם הבטיח שלא יפגע בו לרעה לעולם.
כאשר קם קין על רגליו, הוא התנפל שוב על אחיו, הכהו בחוזקה והבל הצדיק נרצח.
רק עתה תפס קין את מצבו: אחיו הבל נרצח, וברור לכל מי הוא הרוצח. קין החליט לברוח מפני חמת אביו. אך כהרף עין שמע קין קול הקורא אליו:
"אי הבל אחיך?!"
קין נבעת. הוא חשב להסתלק מן המקום במהירות, אך ה' פונה אליו ומוכיחו על חטאו...
וקין משיב: "לא ידעתי! השומר אחי אנוכי?"
קול ה' ממשיך: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!"
קין שומע מיד את גזר דינו: "ארור אתה מן האדמה, אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך!"
מעתה גם אם יתאמץ קין לעבוד, לחרוש ולזרוע, לא יקצור אף את מה שזרע.
"נע ונד תהיה בארץ" - נגזר עליו שינוד בעולם ללא מנוחה כעונש על ששפך את דם אחיו.
"גדול עווני מנשוא" - זעק קין, והתחיל לבכות ולהתחנן, כי ה' ישא את חטאתו ויסלח לו.
הוא שב בלב שלם והתחרט על פשעו הנורא - והקדוש ברוך הוא הרוצה בתשובתם של החוטאים, קיבל את הפושע, השב מדרכו הרעה.
קין יצא לקיים את צו ה', לנוד בארץ ולכפר בגלותו על פשעו הנורא.
כאשר פגש את אביו - אדם הראשון - כבר ידע אדם על הרצח ושאלו אודות משפט ה' ודינו. קין סיפר לו, כי ה' סלח לו ונשא את עוונו.
לשמע הדברים הזדעזע אדם הראשון:
"הניתן לעשות תשובה על רצח? כה גדול הוא כוח התשובה? - ואנוכי לא ידעתי"...

בראש השנה נפקדה שרה
ראש השנה שנת ב' אלפים מ"ח
בשנת אלפיים ארבעים ושמונה שנה לבריאת העולם, ישב הקדוש ברוך הוא על כס המשפט עם בית דין של מעלה. באו והתייצבו לפניו מלאכים שהזכירו לפניו את אברהם אבינו, המתנהג בדרך ישרה ומפיץ את אמונת ה' בעולם כולו.
וכך הם אמרו:
כאשר אברהם ושרה ברחו מפני הרעב, שהיה בארץ ישראל, והגיעו לגרר, ואבימלך מלך גרר לקח את שרה אמנו לביתו - נענשו כל בני ביתו של המלך. הנשים נענשו שלא יכלו ללדת. באותה שעה התפלל עליהם אברהם אבינו, ובזכות תפילתו ריפא אותן ה' מצרתן, ושוב היה ביכולתן ללדת, והכל מפני אהבת ה' לאברהם אבינו.
והרי הדברים קל וחומר: אם ה' שמע את תפילת אברהם אודות נשי ביתו של אבימלך ועזר להן בזכותו - מדוע אם כן יהיו אברהם ושרה עצמם חשוכי בנים?
למה הדבר דומה? - למלך, שהיה לו ידיד אהוב ביותר, והמלך הוקירו והעריכו עד מאד.
כה עזה היתה אהבת המלך לידידו, עד שהיה מוכן לתת לו את כל אשר ידרוש.
לעתים, היה הידיד מבקש מן המלך טובה עבור אחד מחבריו, וגם לכך נענה המלך.
במשך הזמן החלו אנשים רבים לפנות אל אהובו של המלך ולבקש ממנו בקשות שונות, והוא מתוך טוב ליבו הצליח להזכיר לפני המלך את כל המבקשים, וכל אחד מהם קיבל את מבוקשו. רבים מהם אף קיבלו בזכות אותו ידיד משרות נכבדות בחצר המלכות.
רק אותו ידיד לא נשא שום תפקיד ומישרה, ונישאר ידיד פשוט של המלך.
לימים התייצבו מקורבי המלך לפני כסא המלכות ואמרו:
"אדוננו המלך! ידידך ואוהבך ביקש כל הימים טובות ומשרות עבור רבים מחבריו, ואתה באהבתך אותו נענית לו, ואילו הוא, הידיד עצמו, עדיין לא קיבל עד עתה שום דבר. היתכן, שהידיד בעצמו ישאר מקופח, רק משום שאינו מבקש דבר עבור עצמו?"
ענה המלך ואמר:
"צדקתם אוהבי!"
כך, כביכול, עשה גם ה', ושרה אכן נפקדה.

עקידת יצחק
ראש השנה, שנת ב' אלפים פ"ה
באחד הימים בא השטן לקטרג על אברהם אבינו לפני ה'. וכה היו דבריו:
"רבונו של עולם! אתה חוננת זקן זה בגיל מאה שנה בבן, לכבוד מאורע זה הוא ערך סעודה גדולה ונכבדה, ואף מלכים ושרים מחשובי העולם הזמין לסעודה. והנה, מכל הסעודה הגדולה לא טרח אברהם להקריב לפניך אפילו קרבן קטן אחד".
ענה ה' לשטן המקטרג:
"את כל הסעודה הגדולה והחשובה לא עשה אברהם אבינו אלא עבור בנו, אף את בנו עצמו - יהיה מוכן להקריב אותו לפני לעולה!"
באותה שעה, התגרה ישמעאל ביצחק אחיו:
"אני גדול וחשוב ממך! כשאתה היית תינוק בן שמונה ימים, ערך לך אבא ברית מילה. ואילו אני", התפאר ישמעאל, "כשביקש אבא למול אותי, הייתי כבר נער גדול - בן שלוש עשרה שנה, והסכמתי לעשות את רצון ה'".
צחק יצחק ואמר: "בדבר כאב קל אתה מתגרה בי?! הרי אפילו יצוה הקדוש ברוך הוא עלי להשחט לכבודו, אעשה זאת בשמחה!"
"אחר הדברים האלה" - נראה ה' לאברהם ואמר לו: "אברהם!"
ויאמר: "הנני".
"ויאמר ה' קח נא את בנך!"
שאל אברהם: "שני בנים לי, ישמעאל ויצחק, ואיזה מהם אקח?"
"את יחידך!" - ענה ה'.
ענה אברהם: "שניהם יחידים: ישמעאל יחיד לאמו, ויצחק - לאמו שלו".
נתן לו הקדוש ברוך הוא סימן נוסף: "אשר אהבת!"
אבל אברהם אהב את שניהם.
אז גילה לו ה' בפירוש: "קח את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים..."
"וישכם אברהם בבוקר" - מיד עם הנץ החמה קם אברהם בזריזות נפלאה, ובלב גואה מהתלהבותו לדבר המצווה חבש את חמורו.
לפני צאתם לדרך הכין אברהם עצי עולה, שלהבת אש, וגם הצניע סכין חדה מתחת לבגדיו.
הבוקר האיר. בדרך פסעו אברהם ויצחק. ועמם ישמעאל ואליעזר.
אולם השטן, התחזה לאדם זקן, המשרך את רגליו בכבדות, התקרב אליהם ושאל את אברהם:
"להיכן אתה הולך?"
"להתפלל" - היתה התשובה.
הזקן המשיך לחקרו: "ולשם מה האש והעצים? זה השכר על כך שכל ימי חייך עבדת את ה' אלקיך בתמימות, ואף קרבת את הגויים לאמונה בו?"
"אין אני מהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא", נענה לו אברהם.
משנוכח השטן שאברהם נחוש בדעתו - פנה אל יצחק בנו:
"להיכן אתה הולך?" שאל את יצחק.
"ללמוד תורה!" - השיב לו יצחק.
"כמה דמעות שפכה אמך עד שנולדת! כמה תעניות התענתה! וכעת, כשכבר גדלת, יצא אביך הזקן מדעתו, והוא הולך לשחטך!"
השיב יצחק: "אבא לא יעשה דבר בלי שה' יצוה עליו לעשותו, ואני לא אעבור על דברי אבי!"
פנה יצחק אל אביו ושאל:
"הנה האש והעצים - ואיה השה לעולה?"
"בך בחר ה' לעולה", ענה אברהם לבנו.
"נפשי לה'!" אמר יצחק.
הם עברו עוד כברת דרך - והנה נהר גדול ורחב חוסם את דרכם. המים גואים, מבלי יכולת לעבור בהם. היה זה שוב מעשה שטן.
קפץ אברהם לנהר, ויצחק - אחריו...
כיון שבאו מים עד נפש, תלה אברהם את עיניו לשמים והתפלל:
"רבונו של עולם, אתה הוא זה שבחרת בי, נגלית אלי ואמרת לי: העלה נא את את יצחק בנך יחידך לעולה! ועתה אם, חלילה, נטבע בנהר - כיצד נפרסם את שמך בעולם?"
מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן, וכהרף עין יבש הנהר ונעלם...
ביום השלישי להליכתם, נשא אברהם את עיניו וראה ענן, הנקשר על אחד ההרים, הבין אברהם, כי זה הוא ההר, והוא פנה אל יצחק בשאלה:
"הרואה אתה, בני, משהו שונה על אחד ההרים האלה?"
"בודאי!" - השיב יצחק, "ענן קשור על ההר".
משנוכח אברהם שאליעזר וישמעאל לא ראו, אמר להם: "אני והנער נלכה, ובינתיים המתינו כאן עד אשר נשוב".
צעדו להם האב והבן במעלה ההר ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלקים.
אברהם ראה בהר מזבח עתיק מאד. אותו מזבח עליו הקריבו קין והבל את מנחותיהם, וכן נוח בצאתו מן התיבה, לאחר המבול.
בהתלהבות ובשמחה התכוננו האב ובנו לקדש את ה'.
ברטט קודש נטל אברהם את בנו, את יחידו, את אהובו, אשר נולד לו לעת זקנותו כדי לשימו על המזבח.
"אבא! צעיר אני, וחוששני שמא יזדעזע גופי מן הפחד מפני הסכין, ולכן כפתני נא יפה יפה!"
"ויעקוד את יצחק בנו, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".
המלאכים התחילו קוראים ומתחננים:
"בורא עולם! מה יהיה על השבועה שנשבעת: 'כי ביצחק יקרא לך זרע'?"
ואז נשמע קול אדיר מן השמים:
"אברהם! אברהם!"
ויאמר: "הנני!"
הקול מן השמים מצווה:
"אל תשלח ידך אל הנער!"
"מי אתה?" - שואל אברהם.
"מלאך ה'!" - עונה הקול.
אבל אברהם אינו מוותר: "הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אמר לי להעלות את בני לעולה, ואין מלאך יכול לבטל את דברי ה'!"
"אולי רק אוציא משהו מדמו?" שואל אברהם, "הרי הכל מוכן, הקרבן והמזבח, האש והעצים..."
"אל תעש לו מאומה!" עונה לו ה', "כי עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני!"
"לא אחל את בריתי ומוצא שפתי לא אשנה! הברית, שכרתי לך ואמרתי 'כי ביצחק יקרא לך זרע" תתקיים, ומוצא שפתי לא אשנה, שהרי רק להעלות את יצחק לעולה אמרתי לך, ולא לשחטו. עתה, כאשר כבר קיימת את הדבר והעלית אותו על המזבח - הורד אותו והתירהו מן העקידה!"
אמר אברהם: "רבונו של עולם! כאשר אמרת לי להביא את יצחק קרבן עולה לפניך, כבשתי את יצרי. אבקשך, שכך תנהג גם אתה, שתכבוש כעסך ותסלח לבני ישראל על עוונותיהם!"
קיבל ה' את בקשתו של אברהם ואמר:
"אכן עתידים בניו של יצחק לחטוא לפני, ואני אדון אותם על חטאיהם בכל שנה בראש השנה. וכאשר ירצו לזכות בדין, יתקעו לפני בשופר, ובשמעי את קול השופר, אזכור להם את עקידת יצחק ואסלח להם!"
הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם להסתכל לאחוריו. סובב אברהם את ראשו וראה איל נאחז בסבך העצים.
"כאשר בניך יתקעו לפני בקרן כזו של איל, אכפר להם על חטאיהם".
ניגש אברהם אל האיל, התיר אותו מסבך הענפים ושחטו תחת בנו.
שחט אברהם את האיל תחת בנו, אמר:
"יהי רצון, שה' יקבל עולה זו, ששחטתי עתה, כאילו שחטתי לפניו את בני יצחק על גבי המזבח".
ואמנם עלה הקרבן לרצון לפני ה', כביכול, כאילו יצחק הוקרב על גבי המזבח.
מקרני האיל עשה ה' שופרות. השופר שעשה מן הקרן השמאלית, תקע בו ה' בהר סיני בעת שנתן תורה לישראל, והקרן השניה שמורה ליום שבו יבוא גואלם של ישראל - מלך המשיח, כמו שכתוב: "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול"...

בראש השנה נפקדה רחל אמנו
ראש השנה שנת ב' אלפים קצ"ט
רחל אימנו היתה עקרה, היא שפכה נהרות של דמע בתפילותיה, והתחננה שתזכה לילדים.
ביום הדין, בראש השנה, חישב ה' את מעשיה הטובים של רחל מול סבלה הרב - ופקד אותה בבן.
מה היו מעשיה הטובים של רחל?
כשיעקב ברח מעשיו אחיו ובא לבית לבן, אמר לו לבן: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם? הגידה לי מה משכורתך!"
"אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה!"
יעקב, שהכיר את לבן הרמאי, דיבר אליו במלים ברורות ומפורשות:
"ברחל" - ולא בלאה.
"בתך" - ולא רחל אחרת מן השוק, ממשפחה אחרת.
"הקטנה" - ולא הגדולה, שלא תחליף את שמותיהן, מעתה תקרא לגדולה רחל, ולשניה - לאה.
למרות התנאים המפורשים, תכנן לבן לתת לו את לאה לאשה.
עם התקרב מועד החתונה, נוכחה רחל שאביה אמנם מתכונן להכניס את אחותה לחופה במקומה.
מה עשתה?
היא גילתה את הדבר ליעקב, והם החליטו ביניהם על סימנים, שלפיהם ידע יעקב, שאכן רחל היא הכלה.
כאשר הגיעה שעת החופה, נכמרו רחמיה של רחל על אחותה ומסרה לה את הסימנים, כך שיעקב יחשוב, כי הכלה היא אמנם רחל, ולאה לא תכלם.
ראה ה', כי מעשיה הטובים של רחל אכן נפלאים ונעלים הם מכח אנוש - "ויזכור אלוקים את רחל". בכל הדורות, כאשר רחל מתייצבת בשמים ומתפללת על בניה - היא נענית בזכות אותם המעשים.
על עם ישראל עברו ימים קשים. בעוונותינו חרב בית המקדש, ונבוכדנאצר, מלך בבל, לקח אותם בשבי.
התייצבו כל אבותינו הקדושים לפני מלך מלכי המלכים והפילו לפניו תחינה על בניהם הנאנקים, אך העם חטא בעבודת אלילים והאבות לא נענו.
בכתה רחל והתחננה לפני הקדוש ברוך הוא, וכך היא אמרה:
"רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבדך עבד בשבילי שבע שנים, וכשנשלמו אותן שנים והגיע זמן נישואי, יעץ אבי להחליפני באחותי".
"הודעתי על כך ליעקב, וקבענו בינינו סימנים שאבי לא יצליח להחליפני".
"ובשעת החופה, נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים".
"והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן - מפני מה קנאת, כביכול, בעבודה זרה, שאין בה ממש, ושלחת את בני לגלות לההרג בחרב, ומסרתם בידי אויבים לעשות בהם כרצונם?"
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא.
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו... כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם..."

מבור הכלא לבית המלכות
ראש השנה ב' אלפים רכ"ט
כבר שתים עשרה שנה תמימות יושב יוסף הצדיק בבית הסוהר, במעמקי האדמה, ואינו רואה כל מוצא להצלתו.
עתה אמר הקדוש ברוך הוא לקיים את הבטחתו, אשר הבטיח ליוסף - להעלותו לגדולה.
שנים רבות קודם לכן, כאשר חזר יעקב אבינו מבית לבן לארץ ישראל, יצא עשו אחיו לקראתו במלחמה.
יעקב חילק את נשיו ואת ילדיהן לשני מחנות, וכל אחת מהן ניגשה עם ילדיה מול עשו כדי להשתחוות לו.
יוסף הצדיק מתוך רצונו להגן על כבוד אמו התייצב לפניה והזדקף כדי להסתירה.
הסתכל ה' במעשהו הטוב והבטיח לו: "בזכות זה שהרמת את קומתך כדי להגן את כבוד אמך - ארים אף אני את קומתך, ואעלה אותך לגדולה".
ליל ראש השנה שנת אלפיים מאתיים עשרים ותשע לבריאת העולם, ופרעה חולם חלום מוזר. הוא פוקח את עיניו, מנסה להרדם שנית ולשכוח - אך לשווא, בשנתו הוא חולם חלום נוסף, אף הוא בלתי מובן ומשונה עד מאד.
פרעה מבוהל ונבוך, שולח את משרתיו לאסוף את כל החכמים, החרטומים והמכשפים שבמצרים.
חכמי מצרים ניסו לפתור את החלום:
"שבע בנות אתה מוליד, ושבע בנות אתה קובר... ואילו שבע השיבולים המלאות מסמלות שבע מדינות, שהמלך יכבוש, אבל... השיבולים השדופות מגלות, כי שבע מדינות ימרדו בך..."
איש לא הצליח לדבר אל לבו של פרעה והוא גירשם בבזיון מעל פניו.
נזכר שר המשקים ביוסף העברי שבבית הסוהר, פנה אל המלך ואמר:
"את חטאי אני מזכיר היום", אשר בעבורו הושלכתי לכלא.
"ושם אתנו נער עברי, עבד, היודע לפתור חלומות".
"נער" - שוטה אשר אינו ראוי לגדולה.
"עברי" - אפילו את לשוננו, שפת מצרים, אין הוא מכיר.
"עבד" - והרי כתוב בחוקי מצרים שאין לעבד רשות למלוך ואף לא ללבוש בגדי שרים.
בהלה השתררה בבור הכלא, שרי המלך פתחו את דלת הברזל הכבדה, והם מיהרו את יוסף להתייצב לפני פרעה:
מיוחד במינו ובהדרו היה כסא המלך במצרים, שבעים מדרגות הובילו עד למקום אשר עליו ישב המלך.
וכך היה מנהג המלכות:
כאשר היה בא מישהו לשוחח עם המלך, לא הורשה לעלות במדרגות לפי רצונו. כמספר השפות בהן שלט האיש, היה מספר המדרגות, בהן הורשה לעלות.
רק אדם שידע שבעים לשונות (שפות) הותר לו לעלות עד לראשו של הכסא המלכותי.
כאשר הגיע יוסף אל המלך, עלה מיד שלוש מדרגות, ופרעה ירד עד למדרגה הרביעית כדי לשוחח עמו.
"ויאמר פרעה אל יוסף: חלום חלמתי, ופותר אין אותו: ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אותו!"
שמע יוסף את דברי המלך וענהו: "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה" - אני בעצמי איני יכול לפתור את החלום, אם ה' לא ישים דברים בפי. רק ברצון ה' ובעצתו אוכל לפתור את חלומך, אדוני המלך!"
פרעה סיפר ליוסף את דבר החלומות.
כאשר טעה פרעה בפרטי החלום, תיקן אותו יוסף, כאילו ידע את החלום.
יחד עם הפתרונות המוצלחים, יעץ יוסף לפרעה כיצד להמלט מן הצרה, המתרגשת לבוא על מצרים:
"מן הראוי והנכון להכין בשבע שנות השובע אוצרות ומחסנים לצבור בהם בר ומזון לקראת שבע שנות הרעב, שתבאנה אחריהן".
לאחר מכן, ציוה המלך על עבדיו להלביש את יוסף בגדי מלכות מפוארים ולענדו בתכשיטים יקרי ערך, להושיבו בעגלה הדורה רתומה לסוסים אבירים - וכך לעבור עמו בכל ארץ מצרים.
המוני העם המצרי עמדו מן הצדדים וקראו: "יחי המלך ויחי משנהו".
אך כאמור, יוסף הצדיק, שהיה מרכזה של כל ההמולה הזו, לא שת לבו לכך. כל הכבוד והיקר, אשר הופגנו באותו יום, היו לכבודו - אך בשעה שהמוני העם השתחוו לו, נשא הוא את עיניו לשמים ושיבח את בורא העולם ומסבב הסיבות:
"מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון. ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך".
כל זה היה באותו ראש השנה.

שמואל הנביא
ראש השנה ב' אלפים תת"ל
לאלקנה היו שתי נשים: שם האחת - חנה, ושם השניה - פנינה.
חסיד וירא ה' היה אלקנה, ובכל שנה ושנה נוהג היה לעלות למשכן ה' עם בני ביתו ולזבוח שם קרבנות לאלקי ישראל.
אחרי הזבח היה אלקנה נוהג לערוך למשפחתו סעודה חגיגית ונאה, וכך עשה גם עם פרוס יום הדין בשנה ההיא.
סיים אלקנה להקריב את קרבנותיו, והסב לסעודה.
לשולחן אחד ארוך הסבה פנינה, ומסביב לה - ילדים וילדות, ועל יד שולחן אחר קטן ישבה חנה. לחנה לא היו ילדים.
חילק אלקנה מנות לפנינה ולכל ילדיה מכל המטעמים, ואחר כך נתן לחנה מנה יפה וגדושה, כדי לפייסה ולשמחה ולהרגיע את רוחה הכאובה.
אך חנה אינה יכולה לאכול... דמעות חונקות את גרונה.
תשע עשרה שנה היתה חנה עקרה והרבתה להתפלל שהיושב בשמים יזכה אותה לחבוק בן משלה.
הימים ימי ערב ראש השנה, וחנה החליטה להתייצב ביום הדין במשכן ה' ולשפוך את מרי ליבה לפני ה', אולי ירחם...
התפללה חנה בלחש, רק שפתיה נראו נעות - וקולה לא נשמע.
"ה' צבאות! אתה מלך גדול, ובראת בעולמך הגדול כל כך הרבה בריות! כה רבים הם המשרתים לפניך בצבא ה' - ורק אני לא זכיתי להיות אמא לאחד מהם! למה אגרע מכולם? עז רצוני לגדל בן, שיהיה אף הוא נמנה עם צבאך הקדוש, אשר במשכן ה'!"
בראש השנה ההוא בקעה תפילתה של חנה את שערי השמים, ה' פקד אותה, וגזר שיוולד לה בן בשנה זו.
עוד לפני שחנה נפקדה, יצאה בת קול מן השמים שהכריזה, כי במועד הקרוב יולד בן בישראל, שיהיה צדיק ונביא, ושמו יהיה "שמואל".
תשע עשרה שנה של תפילות, דברי תחנונים רבים ונהרות של דמע ליוו את שמואל, הילד הרך.

המחזיר עטרה ליושנה
ראש השנה ג' אלפים תי"ג
עזרא הסופר, עלה מבבל, הוא מצא את מצב העם בכי רע:
חומות ירושלים עמדו בחורבנן, והעיר כולה נראתה כאוד מוצל מאש. איש לא ניסה לשקם ולבנות. בדיוק כך היה גם גורלם של ראשוני השבים מהגלות המרה, הן בגשמיות והן ברוחניות.
מתוך הצרות והאסונות, שעברו על העם, ובאין מנהיג, השתכחה התורה מעם ה': לא למדו תורה, לא שמרו שבת. חגים ומועדים נשתכחו מן הלב. היהודים אף התבוללו בין הגויים...
בתקופה קשה זו הופיע עזרא הסופר בשערי ירושלים וחידש את הקשר בין העם לתורתו. הוא לימד את ההמונים את דרכי היהדות והחזיר עטרה ליושנה.
רבים מאד היו פעליו של עזרא הסופר להחזיר את עם ישראל לאלוקיו, אך גולת הכותרת היתה ההתעוררות הגדולה לתשובה.
היה זה בבוקרו של יום ראש השנה. לקול קריאתו של עזרא הסופר התאספו המונים ברחוב הסמוך. העם בא לשם בנעריו ובזקניו.
עזרא ישב על במת העץ, ולצדדיו - שנים עשר איש מחשובי הציבור: ששה - לימינו, וששה לשמאלו.
עזרא הסופר הביא עמו את ספר תורת האלקים.
ברכת התורה, אשר ברך עזרא, נאמרה בשם המפורש. העם, אשר היה נרגש ומרומם, ענה: "אמן ואמן!" ומיד נפלו הכול על פניהם והשתחוו לה'.
לאחר מכן, במשך שש שעות עמדו ההמונים על רגליהם והאזינו בדריכות לדברי התורה.
עזרא הסופר קרא, והלויים פרשו והסבירו את משמעות הדברים.
כנחל סוחף עברה ההתעוררות בציבור.
אנשים, נשים וטף - הכל היו שותפים לבכייה הגדולה, לוידוי, לחרטה ולחזרה האמיתית בתשובה.
כאשר ראה עזרא, שהלבבות פונים אל ה', או אז פנה אל ההמונים והכריז:
"לכו, אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח', י').
"יום קדוש הוא ראש השנה, והשמחה והחדווה בה' תתן לכם כח וחוזק לחזור בתשובה שלימה".
ואמנם, באותו יום מתוך הכרה עמוקה קיבלו על עצמם עתיד חדש של תורה, של יראת שמים ושל קיום מצוות בהדרכת מנהיגם הגדול - עזרא.
למחרת, ביום השני של ראש השנה, כאשר נאספו זקני העם כבר היתה עמם רוח אחרת - רוח של עוז ובטחון בה', שיקבלם בתשובה שלמה.
שבועיים נותרו עד לליל התקדש חג הסוכות, ועזרא לימדם את ההלכות והמצוות, הקשורות לסוכות ולמצוות ארבעת המינים.
מימות יהושע בן נון לא ראתה ארץ ישראל חג סוכות שנחוג בתפארה כבאותה שנה. היתה זו שמחה של מצווה, שמחה אמיתית של "ושמחת בחגך".
חג הסוכות חלף, ושוב התייצבו בלבוש שק ואפר על ראשם המוני היהודים להתוודות על חטאיהם, ומתוך בכי ואנחה על עוונותיהם.
בעשרים וארבעה לחודש תשרי, בצהרי היום, התייצבו הלויים על מעלות בית המקדש, בבכי ובצעקה על מצבו החמור של העם ועל היצר הרע הקשה, המפתה את עם ישראל לעבודת אלילים. בדברים קורעי לב קראו אל ה':
"אבוי! זה היצר, אשר גרם לחורבן בית המקדש ולשרפת היכל ה'! בגללו נהרגו צדיקים, ובאשמתו גלו יהודים מארצם ומאדמתם - ועוד מרקד הוא בינינו?!"
באותה שעה נפלה לפתע פתקה מן השמים...
הפתקה הורמה מיד מתוך רעד והתרגשות - והנה כתוב בה: "אמת".
חותמו של הקדוש ברוך הוא - אמת, ובודאי הסכימו בשמים לדברי הלויים.
התלהבות ההמונים היתה גדולה. עם ישראל שוב התארגן לבקש רחמי שמים להעביר את היצר הרע מן העולם, ועזרא הסופר עם החכמים הכריזו שלושה ימי צום ותפילה, שהקדוש ברוך הוא ימסור בידם את היצר הרע.
משתמו שלושת הימים, נראתה פתאום להבת אש בדמותו של גור אריה יוצאת מבית קודש הקודשים.
באותו רגע הכריז הנביא זכריה, אשר עמד שם: "זאת הרשעה!" - זהו היצר הרע!
כך ניצלו הדור ההוא והדורות שאחריו מן היצר של עבודה זרה, והוא חלף ובטל מן העולם.
כפי שהנכם רואים ראש השנה הינו יום מיוחד מאוד לכלל ולפרט נישא כולנו תפילה מעומק הלב כי השנה הבאה נכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ולשלום אמן ואמן